אפרת כהן – ייעוץ וטיפול בתקשור

כל חיי הייתה לי מטרה מוגדרת מול עיניי- לשייך את עצמי למקום ספציפי ומוגדר שראיתי בדמיוני.

ידעתי בדיוק איך חיי אמורים להיראות- בעל, ילדים, משכורת נאה, תואר מרשים ביד, בית עם אור טבעי והמון עציצים וחתולה אחת, רצוי אנגורה לבנה עם עיניים ירוקות.

אבל החיים לא בדיוק עובדים כך. למעשה, יש להם נטייה להפוך לכל מה שלא חשבנו שנהיה או נקבל. והחיים שלי, ממש כמו מכונת הכביסה בזמן הרתחה, הסתובבו, התהפכו, ושפכו עליי המון מים עם סבון ולכלוך. נקי ומלוכלך יחדיו.

חלק משפיות חיצונית היא ההגדרה. אנשים משוחחים עם עצמם ומסבירים לעצמם את הסיטואציות שהם עוברים בחייהם. מתרצים לעצמם מדוע הם תקועים כאן או למה חסר להם משהו שם.
"זה בסדר", הם אומרים לעצמם, "כך בדיוק זה צריך להיות", והספק העצמי ממשיך לאכול כל חלקה טובה בתוכם פנימה.

אך באמת הם מרגישים "זה לא באמת בסדר, זה מפחיד אותי לגמרי ואני פוחד להיכשל"- זו המסקנה שהייתה אמורה להתקבל במערכת הרגשית שלהם.

מישהו אי שם בעברם לימד אותם שלא בריא להיות מטולטל רגשית, שעדיף להיות "כמו כולם" (כמה אני מתעבת את הביטוי הזה). "הכי טוב שתגדל להיות איזה מרובע או מתומן", אמרו לו הוריו כשניצני בגרות, שאלות ותהיות החלו להופיע בילדם. "אל תהיה שונה, אל תהיה עיגול או משולש. לך בתלם."

אך אנחנו, אנשים שונים הננו. בריות מקוריות ויפות. כל אחד מאתנו הוא יצירה חד פעמית.
לאורך החיים אנחנו מנסים "להגשים את עצמנו" כשאיננו מודעים כלל לזהותנו האמיתית. רק להשתייך לכלל הציבור, זה כל מה שמטריד אותנו. מיטב המשאבים העומדים לרשותנו מושקעים בלהיות "בסדר", להיות כמו כולם.

כי אתם מבינים, כל הגדרה שתיקחו אל עצמכם פנימה בעוד שעה קלה כבר לא תהיה רלוונטית. מעצם היותנו בני אדם אנחנו יצורים דינמיים ומתפתחים תמידית. היום אני כזו, מחר אני אחרת. עכשיו טוב לי, עוד שעה קלה פחות, ובערב- אני מאושרת. כשאדם עונה למי ששואל אותו לשלומו "הכל בסדר" הוא אינו אלא משקר, מכזב.

מה שלומי? לא יודעת. עכשיו טוב.

אל נא תנסו להראות תמונת חיים טובה, אל תנסו להרגיש שאתם "בסדר" (או "סבבה" כמו שישראלים אוהבים לענות). אל תשייכו עצמכם להגדרה כזו או אחרת.

הגיל שלכם אינו חשוב, המעמד המשפחתי שלכם אינו עיקרי, המצב הפיננסי שלכם זניח וטכני בלבד, החברים שאתכם הינם רק חלק מנוף חייכם.
שום דבר מזה אינו עיקרי ושייך לאדם שהנכם ברגע זה.

אין שום תבנית שיכולה להכיל בתוכה אדם, כמאמר רבותינו ז"ל "האדם- עולם קטן".

ההתבגרות הזו, ההסכמה להבין כי אינני אדם כזה או אחר, היא המפתח לחיים עמוקים ומשמעותיים. לאפשר לעצמך לצאת מן הגבול, לאפשר למוח שלך להיפתח ולהראות לך עולמות שלא ידעת שקיימים בך ובסובבים אותך.

רבנו נחמן אמר "הכל אפשר". ובאמת, הכל אפשר. הרי טביעת אצבעו של אלוהים נמצאת בכל מקום, העולם הזה מורכב מאלפי ניסים בכל רגע. כשמסכימים להביט כך בחיים רואים את הבלתי אפשרי כאפשרי, את המוגבל כפתוח ואינסופי, את העצוב כשמח ואת המת- כחי.

אני מי שהנני כעת, ובכל שעה זה משתנה כי אני גדלה ומתפתחת. כך השם בנה את עולמו, שיהא גדל ומתפתח תמידית. אם אדם אינו גדל ונשאר כפי שהוא מאז ומתמיד הרי שאינו חי כי אם מת. אין בו חיות אלוקית פנימית.

הסכימו להשתנות, הסכימו לא להיות מי שחשבתם. החיים עוד יפתיעו אתכם לטובה.

• לקרוא ולהגיב»

פוסט זה הינו מסר עבור כל אחד ואחת מכם- עורו משנתכם.

הטעו אתכם. מישהו רימה אתכם. סיפר לכם סיפורי מעשיות, הבטיח לכם הבטחות שווא.
"אם רק יהיה לי ילד/בעל/כסף/בית/בריאות/מכונית חדשה אז חיי יסתדרו סוף סוף, אז ארגיש שלמה. אז אהיה מאושר. אז אוכל לנשום לרווחה."

לא נכון. אתם לא תהיו מאושרים. לפחות לא באופן הזה.

וכי למה? הרי זה כל כך הגיוני וטבעי. אם היום אני עצובה מחמת חסרון דבר אחד ועיקרי בחיי, הרי כאשר יושלם החסר אהיה מאושרת, סוף כל סוף יהיה לי טוב.

הנחה זו שגויה מיסודה שכן אינכם מבינים כי שורש עצבותכם אינו במשהו חיצוני החסר לכם כי אם במשהו פנימי החסר בכם.

כבר נאמר כי אין חכם כבעל הניסיון, ולי יש לא מעט ממנו.

יום אחר יום אני שומעת אנשים משוחחים עם אבא, משיחים את לבם באוזניו, מבקשים לחוש שלמים יותר, שמחים יותר. להרגיש טוב.
לרוב מדובר בבעיות קונקרטיות- משהו בחייהם נעדר או לא עובד נכון. דרכו של אבא היא לנסות ולפתור את הבעיה באופן פרקטי אך גם ובעיקר רוחנית מן השורש. אנשים מבקשים פרנסה, זוגיות, ילדים, רפואה.
למרבה ההפתעה, אצל הרבה אנשים גם אם מבוקשם התמלא ובדרך ניסית נענה להם היקום, תקופה קצרה לאחר הבשורה הטובה הם שבים אל עצבותם ולתחושת הריקנות והחסר בה היו.
אם אני שואלת מדוע עדיין לא טוב להם לרוב הם עונים לי במעין חצי התנצלות שוודאי הם שמחים כעת, אך יש בעיה אחרת שעדיין מדאיגה אותם ועניין אחר שטרם נפתר מטריד אותם.

בתחילה לא הבנתי את פשר העניין. "הכיצד?" שאלתי את עצמי. האדם הזה כל כך רצה בית חדש, הבחורה המקסימה הזו כל כך רצתה ילד, והם כל כך רצו להתחתן. וכעת משהתמלא מבוקשם עדיין ליבם אינו רגוע ושליו, מדוע?"

בהדרגה הפציעה בי ההבנה שכלל לא מדובר במה שליבם רצה או לא קיבל.
בור עמוק וריק פעור בתוכם והם אינם מודעים לקיומו כלל.

אתם מבינים, חי בתוככם פרזיט, טפיל קרצייתי במיוחד, והוא מוצץ את דמכם.
הבעיה היא שהוא אינו מורגש ולכן אינכם מסלקים אותו. הטפיל הזה משכנע אתכם לרדוף אחר כל מיני מטרות, הוא יושב על לוח לבכם ומספר לכם סיפורים ומבטיח הבטחות, לוחש באוזניכם ומבטיח שכל תחושות העצבות והריקנות שאתם חשים כרגע יכולות להיעלם באחת אם רק תרדפו אחרי מטרה זו או אחרת. רק תיכנסו לחופה או לחדר הלידה והופ- אתם בפסגת האוורסט.

מטרתו האמיתית של הטפיל היא להסיח את דעתכם ותשומת לבכם מהחסר האמיתי- הנשמה.

כל עוד לא תשימו לבכם אל הנשמה תמשיכו לרוץ ברחובות ולחפש אחר האושר והשמחה, והוא בינתיים ייהנה ממשאבים אינסופיים של דיכאון, ריקנות ויאוש, אנרגיות שהוא שואב מכם. כי זו פרנסתו, זהו מזונו- השחור התהומי הזה, התחושה שאני אף פעם לא אגיע למטרה, לעולם לא אקבל את מה ששלי באמת. לא אגיע אל המנוחה והנחלה, אל השמחה השלמה.

וכעת הזמן להתעורר. קומו משנתכם והתחילו ללכת בדרך חדשה-ישנה.

בטחו רק במה שנשמתכם אומרת לכם, והיא זועקת אליכם בדממה:

"הכירו בי, הכירו ביופיכם הפנימי האמיתי, הקשיבו אל לבכם ולא אל דמיונותיכם. הנכם שלמים כפי שהנכם, חיו כאן והרגע כי זה כל מה שיש.
המתרחש הוא כעת, העכשיו הוא המתנה האמיתית, וכל מה שמעבר לו אינו חשוב כרגע."

חברים יקרים, המסר הזה הוא מתנה אישית ממני לכל אחד ואחת מכם. אהבו את עצמכם ברגע זה, ללא חרטה על האתמול, ללא חשש ודאגה מן המחר.
חיו בהווה.
הרגע הזה שהנכם נמצאים בו הוא מרכז עולמכם והוא נפלא, יקר ערך וחסר תחליף.
אל תטרידו את עצמכם במה שאתם צריכים ורוצים, היו שלווים. אפשרו ליקום לנהל את דרכיו המושלמות והטוב ימצא דרכו אליכם בנחת ובשמחה.

מותר לכם לרצות עוד, מצווה עליכם לשאוף ליותר, אך לא במחיר של עצבות ויאוש או מחשבות פסימיות שלא רואות מעבר למה שאין.

הנכם ברגע זה ממש שלמים ולא חסרים דבר, אתם כפי שהייתם מאז ומתמיד-

נפלאים.

• לקרוא ולהגיב»

בין הצללים הוא מתחבא, אורב לטרפו.
אינכם יודעים כי הוא שם, ממתין לשעת כושר בה תהיו חלשים ופגיעים.
היום דווקא התחיל טוב, השמש זורחת, מאירה פניה אליכם. יום חדש.

אך אי שם בדקות הקרובות, בשעות הקרובות יהיה רגע קל של שיממון, של איזה חוסר מעש. המסך יהבהב ויחליף תמונות, המוח ינוח לכמה דקות. בנקודה הזו הוא יסתער עליכם מאחור, נועץ עמוק את ציפורניו.

נא להכיר- הפחד.

הפחד יכול להתלבש בצורות רבות ובשמות רבים. אחד משמותיו הוא עמלק.

שיטת הפעולה של עמלק ברורה ופשוטה, כמובא בספר דברים כ"ה:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ."

עייף ויגע. די בפאסיביות קלה, ברגע של קיפאון מחשבתי ורגשי כדי לפתוח פתח לספק שיוליד את הפחד.
קור היא מילת המפתח. קרירות הלב המתחיל להתרחק מאמונה, מתחושה שלמה ושלווה.
הקרירות מתבטאת בין השאר בציניות, בסרקזם, בהערות פוגעניות וזדוניות שאנשים אומרים לנו או שאנחנו מספרים לעצמנו, במחשבות שליליות ופסימיות וראיית התרחיש הגרוע ביותר למצב הנתון המעיב עלינו.
יום הנראה מבטיח בראשיתו בדקות ספורות הופך למלכודת של חרדות, ספקות, ייאוש ושנאה עצמית.

אך יש פתרון, יש מזור לחולי. תזוזה.

אתם חשים יאוש? קפואים? מפוחדים? לחוצים? המוח מראה תמונות שחורות משחור על המשך החיים? זוזו!

קומו מהכסא, התחילו לטייל בבית/במשרד/ברחוב. נשמו כמה נשימות. פזמו לעצמכם איזה שיר אהוב. אל תחשבו יותר מדי. פשוט נועו ואפשרו לקורי הקרח לנשור מלבכם ועיניכם.

אינכם כבולים, הנכם חופשיים מתמיד.
הזיזו את הידיים, נערו אותן. תנו לשיר המתנגן בראש לצאת אל הגרון והשפתיים.
עשו כל דבר, כל דבר. בשלו, נקו אבק, הדליקו מוזיקה, רדו לקחת את הדואר. כל דבר. העיקר בתנועה ולא בישיבה. לאחר כמה דקות תתחילו לחוש איזה שינוי, משהו מתרחש, מתחמם.
אל תחשבו, אל תנסו להבין. פשוט זזים, נעים, פוסעים, מפשירים את הפחד, מזיזים אותו הצידה, עד שהוא נמס והולך.

המפתח לשמחה והרגעה כה פשוט וזמין, כה נוח וקל. כל שעליכם לעשות ברגע שאתם חשים נופלים למחשבה מאיימת, לרגש חונק, ללחץ הוא לזוז מאותו מקום שאתם מצויים בו וללכת, לא משנה לאן, פשוט להתקדם.

• לקרוא ולהגיב»