8th ינו, 2016

האמת היא..

מה אתם מרגישים ברגע זה ממש?
כעס? עצבות? מתח ודאגה? שעמום ודכאון?
אל תסתירו את זה מעצמכם.

נטייתנו הטבעית היא לברוח מרגשות קשים, לנוס על נפשנו מלחוש את החרדה גואה בחזה ואת הבכי חונק את הגרון ומטפס אל זווית העין, רק כדי שנבלום את הילד הפנימי ב"לא עכשיו! אל תעשה לי בושות!" ונבלע את הבכי העצור כמעט מיד. רובם של כאבי הגרון אגב הם בכי של הילד הפנימי שאינו מבוטא בחופשיות.

הטעות הנפוצה ביותר היא לא להרגיש, לדחוק את הרגש פנימה אל תוך חלל הבטן ובחזרה אל קופסת ההדחקות במרתף מהחשש שהוא יגאה ויציף את הכל כמעין צונאמי, או אז אנו עלולים "לאבד שליטה".
כאשר אנו מסתירים מעצמנו את תחושותינו ומדחיקים את הרגשות ה"שליליים" אנו למעשה יוצרים גל עכור של דיכאון או כעס בתוכנו, היות ולא אפשרנו לרגשות לעלות אל פני השטח ולהישטף החוצה.
רגש הוא מטען חשמלי אנרגטי. כל רגש חשוב וחיוני למערכת ולקיום הטבעי בהיותו מגשר בין התודעה הפנימית לעולם החיצוני על שלל חוויותיו, הטובות והפחות. הרגש הוא כלי נפלא ומבורך העוזר למערכת הפנימית להתמודד עם כל מה שהאדם חווה בחייו. הוא כלי חשוב לעיבוד חוויות וכן לשחרורן מתוכו החוצה.
אך מה קורה כאשר האדם אינו מרשה לעצמו להרגיש דברים לעומק, כאשר הוא מדחיק ומסתיר בכדי לא להתמודד?
במצב כזה המערכת הרגשית שלו אוגרת עוד ועוד מטענים אנרגטיים שאינה מצליחה להשתחרר ולהתנקות מהם, והאדם הופך להיות קופסת עצבים.
כל דבר שנוגע בו מכאיב לו, מציק לו, מרגיז ומעצבן אותו, מלחיץ אותו ומעורר בו חרדה. הוא פקוק מרוב רגשות מודחקים, ולאט לאט המערכת שלו, בכדי להגן על עצמה, מתחילה להקהות חושים. היא לא רוצה ולא יכולה להרגיש עוד, אפס מקום נותר בה. הציניות תתפוס את מקום הטירוף הזמני והנה קיבלנו אדם קר, ציני ומנוכר, אך למעשה מפוחד עד מוות מהתמודדות עם האמת הפנימית שלו.
איך לא מגיעים למצב כזה?
בפשטות- מתחילים להיות כנים עם עצמכם.
בכל פעם שאתם מרגישים משהו ש"יושב לכם על הלב", מעיק ומציק, איזה צורך לעצבן מישהו, לריב, לבכות, לצרוח, לברוח לשינה, לזלול שטויות או לאכול בלי קשר לרעב- עצרו. אתם בעיצומה של הדחקה רגשית.
נשמו עמוק, ועוד פעם אחת. גשו אל הראי הקרוב והביטו בעיניכם לכמה רגעים.
כעת, אמרו לעצמכם: אני מרגיש/ה ש…
אל תנסחו את המילים. אל תחששו. תנו לאמת שלכם לצאת. הראי סובל הכל. הוא ישמח לשמוע אתכם. האמת לא תטרוף אתכם, אדרבה- היא תשחרר מעליכם מטען כבד ותקל על חייכם משמעותית.
נסו את התרגיל כמה פעמים, ובדקו האם אתם חרדים פחות, לחוצים וכועסים קצת פחות, מדוכאים או רעבים פחות.
זכרו, ככל שתתרגלו כנות מול הראי היא תזרום מכם באופן טבעי יותר ותסייע לכם לזהות את הרגשות המתחוללים בכם בקלות ובמהירות.
עיבוד רגשי מציל מאיבוד רגשי. אל תלכו לאיבוד בתוך ים מודחק ולא מובן של רגשות.
היו כנים במפגש היומי בראי, הקשיבו לעצמכם, אהבו כל מה שיוצא מפיכם- שלכם הוא.
כך, כשתצאו אל העולם ואל האנשים שבו, תבואו פחות עמוסים רגשית ויותר כנים ומאירים, ולבכם הנקי יפגוש לבבות נקיים כשלכם ויאיר לכם יומכם.

9th אפר, 2014

מתחדשת באביב

אביב

"יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו"
(הראי"ה קוק).

אביב. אבי הטוב, אוויר טוב.
בנפשי זורמת רוח צלולה של הכרה.

משהו טוב קורה באביב, הבריאה כולה מתעוררת לחיים ומתחדשת בשמחה, בשיר וצבע.
מתעוררת גם ציפור נפשי, ורואה טוב.

תרדמת החורף צבעה הכל באפרוריות נצחית ועזובה. אך יש זיכרון לטבע והוא מתעורר אלינו מחדש בכל אביב.

והנה, העצים החשופים לבשו חג והתקשטו בפריחה מבושמת, כאומרים: "גם בכם תלבלב עוד השמחה, צמיחה מחודשת בוא תבוא, אם רק תסכימו, אם רק תאמינו."

אני אוהבת את האביב, הוא מבטיח ותמיד מקיים. כמו שעון מתקתק סמוי מן העין הוא מעיר גם אותי והנה, צלילות עוטפת ובאה, מברכת בנעימותה.

כל עוד לא נשכח את יופיינו האמיתי, החורף לא יימשך לנצח. כל עוד נזכור כמה טוב יש בנו, כמה יופי יש בבריאה, בנשמה המאירה, בתוכיותנו- כל הטוב בוא יבוא אל חיינו.

להיות נוכחת במה שיש עכשיו, כי חוץ מזה אין. (ימימה אביטל)

מאמינה בטוב, חיה את הרגע, נזכרת במהות.

חג אביב שמח 

אפרת

5th ינו, 2014

רעל

רעלכמה הדור הזה מפחד מרעל. כמה הוא חושש לאבד שנים מחייו ונאבק ככל יכולתו במחלות השונות המתרגשות ובאות עליו.

מה לא ניסינו כדי להרגיש טובים יותר, טבעיים יותר, בריאים וצעירים? הכל.
מזון אורגני, צמחונות, טבעונות, דיאטות מיצים, ויפאסנה במדבר, נבט החיטה על הבוקר (אורגני!), סדנאות נפש-רוח-ילד, בדי כותנה נושמים וסנדלים מחבלים קשורים ללא שרוכים, קומפוסט בכיס וטופו בעוגה- הכל! ועוד היד נטויה.
אינני אומרת שהמגמה הטבעית איננה מבורכת. להיפך, אני מהמאמינים כי כמה שפחות מעובד ויותר טבעי- יותר נכון ומדויק לגוף, לנפש, לסביבה.

אך כמה טבעיים אנו באמת? עד כמה אנו כנים עם עצמנו?
מסתבר כי הרבה יותר קל לאכול טבעי ולקנות אורגני, אך לבטא את רגשותינו כמות שהם- זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כמה אנו משקרים! יום יום, שעה שעה, לעצמנו בעיקר. גם אם אתם משתייכים לילדי העידן החדש ומנתחים באובססיביות את הרגשות שעולים בכם, סביר להניח כי אתם אלגנטיים מכדי ללכת לראי ולומר לו בכעס: "אני שונא את פלוני אלמוני! הוא פגע בי! שונאאא אותווו!!!" ולתת לדמעות הזעם והעלבון של הילד הפנימי לשטוף את פניכם בטבעיות. כי זוהי טבעיות. זו כנות. אמת ישרה ופשוטה.

יש משהו בטוח בלחשוב על מה שאני מרגיש. זה הרבה יותר נקי ונחמד ונעים. בתוך השיח הפנימי האדם תמיד אומר משפטי מחץ ומפגיז חוכמה ושנינות. בתוך הסערה הרגשית המוחית שלו הוא כועס ויורק אש. זה נפלא, אבל לא מוביל לכלום. רק שיח רגשי אמיתי וכנה מוביל למשהו. ממש לכעוס, ממש לקנא, ממש להתפרץ- בנוכחות עצמך.
שתפו עצמכם ברגשות שאתם מכילים. אל תתביישו כלל, הוציאו עד הסוף את כל הרעלים מהמערכת ומבלי להרעיל אחרים. it's a win-win.
כי באמת, אם אנו כה חוששים מהרעל השוטף את המערכת ממזון מעובד ולא בריא, כמה רעל שוטף את גופנו מרגשות לא מעובדים, קשים, מרים, שונאים?
והם רגשות. בסך הכל רגשות. הם לא יכולים להרוג, או לטמא, או להחריב. רק רגשות, תמסורת חשמלית מהנפש והנשמה. בסך הכל אנרגיה.

"עם רגשות לא מתווכחים" אמרה לי פעם אשה חכמה. ביניכם לבין עצמכם אל תהיו נקיים. אל תהיו יפים. היו כנים. היו הכי כעורים שיש, הכי איכסה. כי מה לעשות, כרגע זה מה שעולה וצף בכם. זה מה שאתם חשים. ואם תמשיכו לשקר לעצמכם ולעולם, ותדברו על זה בכל מיני פלטפורמות ציבוריות אבל לא באמת תתעמתו עם זה, לא תסכימו לחוש את הרגש העולה בכם, לא באמת תתמסרו אליו עד הסוף ותקיאו אותו החוצה עד שיבוא קתרזיס טוב ומשחרר- הרעל הזה יטייל במערכת ויביא איתו חברים לאיזה דרינק.
הבעיה הכי גדולה נעוצה באשליה שנועדנו להיות מושלמים. אומר לנו הלל הזקן: "השתדל להיות איש". בסך הכל איש. 'מענטש' כמו שאומרים אצלנו.
עצם ההודאה הפשוטה באנושיותנו- בכך שאנו רחוקים משלמות פנימית ואכן, יש בנו המון רעלים ורגשות מודחקים ושנאה ותחרות- וזה בסדר גמור, זה כבר משנה את הכל. זוהי אמת, זו כנות.
כך נבראנו, עם אגו, וכעס, ויצר קטן כזה שנדחף לכל מקום. ואנשים פוגעים בנו, ואנחנו אומרים "לא נעלבתי" והדמעות חונקות את הגרון.
למי אתם משקרים ולמה?? כדי שאותו טיפש לא יראה אתכם בחולשתכם? שיראה, who cares???
כמה אנו משתדלים לבנות תדמית אידאלית כזו, מרוחקת ואותנטית אבל באמת סינתטית, עם לבוש ייחודי שדומה לכל השאר ומשקפיים "עם אמירה"- כאילו, מה זה אומר בכלל?!
שעות שעות מטפחים את האגו ולא מקשיבים ללב .
והלב רוחש, הוגה, בוכה, חורק שיניים, מריר, צוחק, עייף, מתלהב, מדוכא. עולם ומלואו ממש.
אל תספרו לחברים בפייסבוק מה אתם חושבים שאתם מרגישים. לכו למראה וספרו לעצמכם.
שפכו החוצה, הכל. אני מרגיש רעב. אני מרגיש ריקנות. אני מרגישה לוזרית. נמאס לי מהחיים. יש לי תקווה. אולי לא הכל אבוד. אין לי חברים. בא לי לבעוט בחתול שלי. בא לי לשנוא את העולם. כולם אשמים! אני לא אשם. אני אשם. ההורים שלי אשמים. אמא שלי מעצבנת. הבוס שלי דפוק. החולצה שלי קרועה. מגרד לי בגב. יש לי חור בגרב. שפכו! היו כנים. אל תשפכו בחוץ, כי אין שם אמת פנימית, רק חיצונית ומוחצנת. התוודו בפני עצמכם, כשאין "לייקים", כשאין פידבקים מזדהים ו"אני אתך אחי".
די עם השטויות החברתיות האלו. נראה אתכם כנים מבלי לקבל פרס, נראה אתכם מקבלים עצמכם, קשובים לפנימיותכם, אוהבים את עצמכם. נראה אתכם אומרים את האמת וכל האמת- פנימה והחוצה.

זכרו כמה אתם מיוחדים והעניקו לעצמכם שעה של שיח עצמי. זה נפלא, זה משחרר, זו לא חייבת להיות שעה. גם דקה טוב. גם שנייה ורבע. העיקר- תנו אותה לעצמכם, כי אתם ראויים לה.

שבוע נפלא

 

קטגוריות