15th יול, 2013

בדמייך חיי

"בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ.  
וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם, הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. 
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן. וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.
וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אָכָלְתְּ ;
וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה.  וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ:
כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי עָלַיִךְ 
נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה." (יחזקאל טז)

בלידתו של אדם הוא חווה היפרדות, ניתוק, כאב ובכי. הבכי הראשון, סימן המצוקה הראשוני הוא דווקא סימן החיים, הקול לו הכל ממתינים ומחכים לשמעו.

אם ישמע אדם קול אשה בלידתה מבלי להבין כי בלידה היא שרויה, ייתן דעתו רק לכאבה, לזעקותיה, לסכנה בה היא שרויה. אינו מבין כי תהליך טוב מתרחש עתה, כי חיים היא מביאה בגופה.

מדוע כך, מדוע ילד חייב לבוא אל העולם עטוף בזעקות כאב, בבכי ודם? מדוע ראשיתו של עם מתחילה בירידה למצרים, תחילתה של ארץ ישראל בייסורי המדבר, ומדינת ישראל בשואה הארורה? מדוע הכל נקנה בייסורים?

קלקול הנחש הביא לכך שהשטן תמיד מקטרג, מנסה לצמצם את האור הטוב בעולם, את החיים. ולעתים, כדי להביא טוב חייבים לבלבל, להטעות את האויב.
ידמה בנפשו הנחש שאשה עומדת למות ולא ייטול את הילד שנולד עתה מבין כאביה. יראה הנחש זעקות כאבה של אשה רווקה, ולא יראה את חתנה המוכן לה. ישמח הנחש בראותו ביזיונו של איש קשה יום, ולא יראה את השפע הממתין לו מעבר לפינה.

אך גם זה טעם חיצוני. באמת לאמיתה, שישנם חיבורים המתרחשים רק מתוך כאב, שברון הלב והגוף. כל כאב מקורו באשליית ההיפרדות מהאחד. בכל רווח הקיים בינינו לאבינו, בו נולד הספק, תודעה עצמית כה חזקה המובילה לאשליית עצמיות נפרדת, לבלבול ושכחה, עיזבון ועצבות.
ובאמת אין לנו קיום בלי יוצרנו, אין נשימה באפנו אם לא ינשים אותנו בכל רגע. והעולם הזה מתעתע בנו, וחושבים בטעות שהננו עומדים בתווך, לבדנו.

חוויית הכאב והייסורים ביכולתה לשבר כל קיר, לנפץ את המראה המשקפת לנו רק את עצמנו, ולגלות מאחוריה אבא רחום, אוהב וטוב המטפל בנו כל העת.

זו מטרת הייסורים בעולם- לשבר מחיצות, להביא לב נשבר. והבדל גדול בין שברון לב ללב נשבר.
בעוד שברון לב הוא מצב של דיכאון הרוח ועגמומיות הנפש, לב נשבר הוא התוודעות אל הילד שבתוכנו הרץ אל אביו שיחבקו ומבקש רחמים וישועה ממנו.
מיטיב רבי נחמן לבאר את ההבדל בין השניים:

"לֵב נִשְׁבָּר וְעַצְבוּת אֵינוֹ עִנְיָן אֶחָד כְּלָל
כִּי לֵב נִשְׁבָּר הוּא בַּלֵּב, אֲבָל עַצְבוּת הוּא בָּא מִן הַטְּחוֹל
וְעַצְבוּת שֶׁהוּא מֵהַטְּחוֹל הִיא סִטְרָא אַחֲרָא
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָהּ
אֲבָל. לֵב נִשְׁבָּר הִיא חָבִיב לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כִּי לֵב נִשְׁבָּר יָקָר מְאד מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ"  (שיחות הר"ן מא)

בכל מקום בו נשבר לבכם וזועק בדממה, מלאכים עוטפים ברחמים את שבריו ומביאים אותו אל כסא הכבוד, ובעדינות וחמלה משיב השם רוח חדשה אל קרבכם, רוח של חיים ושמחת הלב והנשמה.

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר." (יחזקאל לו)

Leave a response

Your response:

נושאים