ישנם רגעים בחייו של אדם שהמציאות מתהפכת עליו.
הכל משתנה באחת ומשחיר, הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו ומותירה אותנו מבולבלים, כואבים ומתוסכלים.
המשבר יכול להתעורר בזוגיות, בעבודה, בפרנסה, בבריאות או במשפחה. בשורה לא טובה או מאורע בעייתי המתרחש כה מהר עד כי ראשנו מסתחרר והלב הולם בחזה במהירות ובחוזקה. דמעות של הלם ובלבול מצטברות בגרוננו ותחושת מחנק מציפה ומשתלטת. באותם רגעים הכול נראה שחור, אפל וסמיך.
הרצון הראשוני העולה בנו הוא להתייאש ולהיכנס למרה שחורה, לצרוח עד לב השמים "למה זה קורה לי?"
כל התסכול והמחנק שהדחקנו עולים אל פני השטח דרך אותו המשבר. זה מתבטא דרכנו בדמעות רותחות היוצאות מזעקת לב שבור, בכעס אדיר, בחוסר קבלה מוחלט של המציאות ותהייה אמיתית של "איך הגעתי לזה, האם אני באמת כל כך גרוע/ה?"
האשליה מעניקה לנו תמונה מעיקה ומדכאת. השמים נגדי, אלוהים לא שומע אותי אם הוא בכלל קיים, כולם שונאים אותי, אני עצמי חושב/ת שאני לא שווה כלום וכו.
המוח עובד שעות נוספות ומייצר סרטים אפלים ודיכאוניים. אנחנו משוכנעים שזהו, אין מה לנסות או לקוות, זה נגמר.
אך אותם רגעי משבר הם גם נקודת מפתח חשובה וקריטית.
קיימת בנו היכולת לקום ולומר "אני לא מתייאש/ת. אני בוחר/ת להאמין. למרות הכול, אני רואה את האור הקיים בתוכי."
גם אם המציאות טפחה על פנינו, האור הפנימי קיים, חי בנו בשלמותו.
אותו כאב מלובן החוצב ושובר את לבנו ורוחנו יכול באותו הרגע ממש לחזק את הלב ולהקשיח את רקמתו כנגד סערות החיים והנפש.
הכאב הזה הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו. הבכי היוצא מעמקי הנשמה הפצועה בונה אותנו כמו ששום דבר לא יבנה.
מכאן אנו יוצאים מחוזקים, שלמים, אמיתיים יותר. אלו הם רגעי הבנייה וחיזוק היסודות.
מכאן אנו מקבלים את הכוח לחזק גם אחרים ולבנות את חיינו מתוך שמחה והכרת הטוב. כל קרב שנראה אבוד בתחילתו מזכה את הצולח אותו במדליה, באות גבורה.
החכמה היא לקבל את הכאב. לא לסרב לו, לאפשר לו להתבטא ולעבור דרכנו. הצמיחה וההתחזקות הנולדות בתהליך כזה עוצמתיות לאין שיעור.
באותו הרגע בו אתם צונחים אל הרצפה בייאוש וכאבכם כה רב, דווקא כעת קומו.
הישירו מבט אל הרגשות העכורים העולים בכם ואמרו: "זה לא אמיתי. זהו רק רגש העולה בי ועובר דרכי. עוד רגע קט הוא מתנקה ויוצא ממני."
הזכירו לעצמכם כי לא משנה עד כמה זה נראה רע, זה לא באמת כך. השמים יתבהרו מחדש ואור השמש ישוב ויפציע בכם שנית.